Halachic discourse on wearing a mask on Shabbos

קונטרס

כיסוי הפנים בשבת קודש

בענין ללבוש מסכה ברה"ר

ב"ה

ב' מנחם אב ה'תש"פ

כאן צוה ה' את הברכה

ברוקלין, ניו יארק

אקדמות מילין:

אין עניני בקונטרס זה לפסוק הלכות ח"ו, ועל כל א' לפנות לרב מורה הוראה בעירו ומדינתו. אך ביודעיי ומכיריי קאמינא, הם האברכים ובחורי ישיבה החסידים והתמימים אשר נגעה יראת ה' בלבם, הרוצים להדר במצוות ולשמור שבת כהלכתו, וכמ"ש בספר התניא קדישא בסופו: "...כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו. כהלכתו דייקא. לכן מוטל על כל אחד ואחד להיות בקי בהלכתא רבתא לשבתא." [1]

ומכיון שכיום, בחושך כפול ומכופל, פרשת קרונה ה' ישמרנו, נהי' חלישות בענין זה - כמו בשאר ענייני תורה ומצוות עיקריים, כתפילה בציבור, סדרי לימוד דתשב"ר ובחורי ישיבות למיניהם, וכו', ויש כאלו שעשו דברים אלו עם נימוקים תורניים, אשר (אף שמכסים פניהם בפרהסיה) מגלים פניהם בתורה שלא כהלכה (אבות פרק ג משנה י"א), ואין להאריך בדבר המצער - באתי בזה להזכיר ללומדי תורה ושוקדי כותלי בית המדרש על ההלכות ומנהגי ישראל החרדים שבטח כבר למדום כשלמדו דיני הוצאה בשבת באורח חיים סימן ש"א וש"ג, והיות שבכשלשת השבתות שעברו מאז שבית חיינו ("תלפיות" - "תל שכל פיות פונים בו" [2] - שמסיבות שונות ומשונות נסגר לחודשים ארוכים) נפתח שוב, ראיתי כמה אברכים חסידיים בני טובים וגם חברים ידידים הולכים ברחובות עם מסכות, חשבתי לנכון להעירם ולהאירם בענין זה, ובכתב, כי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום." ובע"ה בזכות התחזקות בלימוד הלכתא רבתא לשבתא ושמירתו כהלכה, זכות שמירת השבת תגן עלינו, ויקויים הייעוד של חכמינו ז"ל: "אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין" (שבת קי"ח ב'), ו"אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקונה, מיד היה בן דוד בא" (ירושלמי, תענית א, א), ותיכף ומיד ממש. 

הרב דניאל גרין,

תושב השכונה

[1] קו"א בסופו ד"ה הוכח תוכיח, בהמשך למ"ש "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה… וכאו"א מהלומדים הנ"ל יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי' שבתהלים קי"ט," ולהעיר שבשנה זו חסידי חב"ד מקיימים הוראה זו דלגמור פרק קי"ט כל יום. 

[2] דרשת חז"ל בנוגע לביהמ"ק, ברכות ל, א, ובנוגע ל770, סה"ש תשנ"ב ע' 469. ושם בע' 474: וענין זה מודגש עוד יותר כשרואים במוחש שהולך וניתוסף ביתר שאת וביתר עוז במספר בנ"י שבאים ל"בית רבינו", "ברוב עם הדרת מלך"...

***

קונטרס

כיסוי הפנים בשבת קודש

בענין לצאת לרה"ר במסכה

("פייס מעסק" או "סורדזשיקל מעסק")

[א]

בשבת קודש, לפני שלובשים כל דבר ע"מ לצאת בו, יש לברר:

האם הדבר שרוצים ללבוש נחשב למלבוש או תכשיט? אם לאו, אדם היוצא לרה"ר בדבר זה על גופו, אע"פ שהוציא אותו דרך מלבוש, שלבשו והוציאו, או תלאו במלבושיו לתכשיט - מ"מ למשוי יחשב, ואסור הוא (שוע"ר או"ח סי' ש"א סעיף ב', אלא שפטור מן התורה ואין איסורו אלא מדרבנן, כי לא הוציא הדבר דרך משוי, אלא דרך מלבוש, כמ"ש שם). 

ופירוש "מלבוש" הוא דבר שהאדם לובש להנאת גופו. ו"תכשיט", הגם שאינו מלבוש, הוא דבר שהאדם מתקשט בו. אלא שיש גם דבר שאם כוונת הלובש היא לרפואה או לשמירה, יתכן שלתכשיט יחשב ג"כ, כדלקמן.

וגם אם הדבר נחשב למלבוש ממש, עאכו"כ אם הדבר נחשב לתכשיט, הרי אסור לצאת "בתכשיטים שדרכה לשלפם" (שו"ע המחבר שם ס"ז), "פי' להסירם מעליה..." (הגהת הרמ"א שם), "וחיישינן דילמא בתוך כך אתיא לאתויינהו ד"א בר"ה" (מ"ב סקכ"א), או "כל תכשיט שהוא רפוי עליו שאפשר לו בקל ליפול מעליו מאליו" (שוע"ר ס"ב). חשש זה קיים אצל כל דבר שיתכן שיצטרך להורידו, ולדוגמא: "לא יצא בתפילין מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא…" (שו"ע המחבר שם). כלומר, אף שתפילין "הם דרך מלבוש", מ"מ אסור לצאת בהם כי - "דילמא אתי לאתויי ד"א" (מ"ב סקכ"ז). 

א"כ, גם בענייננו, צריכים לברר:

(1) אם מסכה נחשבה למלבוש או (2) תכשיט, בהיותה לרפואת או לשמירת הגוף. ואת"ל שמלבוש או תכשיט היא, (3) אם קיים חשש לגבה בענין "להסירם ולאתויינהו בר"ה." 

ובפשטות, לע"ד:

(1) מסכה "כירורגיה", דבר שענינו לכסות הפה והאף לבד, אינה מלבוש, כי אינה להנאת לבישת האדם,

(2) אינה מרפאה את הגוף, וענין שמירתה לזולת לא מעלה ולא מוריד בחישובה כתכשיט, וצ"ע אם אפשר להגדירה כתכשיט עבור השמירה פחותה (אם ישנה בכלל) שהאדם עצמו הלובשה חושב לקבל ממנה,

(3) ואף את"ל שלתכשיט תחשב, איכא חששא טובא שהלובשה יורידנה בשבת ברה"ר.

וכל זה יתבאר לקמן, אי"ה.

[ב]

במס' שבת ס"ו ע"א תנן "לוקטמין (ובמשנה שבמשניות איתא אנקטמין) טהורין ואין יוצאין בהן", ופרש"י ד"ה "לוקטמין: טלמשק"א נעשין לשחוק להבעית תינוקות. טהורים: מלקבל טומאה דאינו לא כלי תשמיש ולא תכשיט".

ובגמ': "מאי לוקטמין? אמר ר' אבהו - חמרא דאכפא. רבא בר פפא אמר - קשירי. רבא בר רב הונא אמר - פרמי". פרש"י "פרמי: טלמוסא הנקשרת על הפרצוף להבעית הבנים קטנים".

באו"ח סימן ש"א "תפסו פי' שלשתן לדינא" (פרישה) וזהו לשונו דשו"ע סעיף כ', שהוא כלשון הטור: "אין יוצאים באנקטמין והוא כמין חמור שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו והוא נושאו והולך ברגליו ולא בקשרים והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכים בהם בטיט ולא בפרמי והם כמין צורת פרצוף שנותנים על הפנים להפחיד התינוקות".

ולהעיר שבפירושו על המשנה הנ"ל, רש"י נקט לעיקר דוקא פירוש זה ד"טולמוסא", מסכה, שנעשית "לשחוק להבעית תינוקות", ולא הפירושים האחרים שאכן לשחוק נעשים, אבל לא להפחיד. אלא שמובן שכוונת הלובש להפחיד אינה תנאי עיקרי בחישוב המסכה למשוי, אלא גם מסכה סתם, שענינה הוא לכסות הפה והאף לבד, אינה לבוש ולא מקבלת טומאה "דאינו לא כלי תשמיש ולא תכשיט" (כלשון רש"י, וכמו שיתבאר לקמן מפירושם של הרי"ף ור"ח), וכלשון שוע"ר (ס' ט"ז), "כל אלו משוי הם ואינם מלבושים ותכשיטין".

ואף אם אדם בזמננו יחשיב מסכה למלבוש, אין חישובו עושה אותה למלבוש כלל, כי בסי"ז כ' רבינו שהאיסור לצאת בדברים אלו במקומו עומד "אפילו שנתלבש בהם כמו במלבוש, שכיון שאין דרך להתלבש בהם לעולם הרי הן משוי".

בפסקי תשובות (ס' ש"א הערה 197) מדגיש שגם בפורים, שדרך הוא לאדם ללבוש תחפושת, מדייק מלשונו זה של שוע"ר הנ"ל ש"אין דרך להתלבש בהם לעולם" לאף אחד, וממילא גם בפורים נחשב למשוי, ומוסיף ש"גם תחפושות אלו אינן עשויים לצורך הנאת לבישה כלל (להגן מקור וחום)... וכש"כ שיש לאסור מסכות פרצוף, שגם יש לחשוש שמא יורידנו ואתי לאתויי."

ועאכו"כ מסכות העשויות לכסות רק הפה והאף, כדלקמן בסעיף י"ב.

[ג]

ואין לומר שמסכות האסורות לצאת בהם בשבת הן רק אלו העשויות לשחוק ולהפחיד, אלא כשיש צורך בלבישת מסכה, הי' הדין שונה. כי בפירוש "פרמי" בגמ' הנ"ל, יש דעות אחרות. הרי"ף (דף ל' ע"ב) פירש: "דבר שנותנין על הפה שלא ינתז ממנו הרוק". וכן פירש רבנו חננאל, כגרסה המובאת באור זרוע הלכות שבת (סי' פ"ד): "חתיכה של בגד שקושרים לזקנים על פיהם למען רירם מפני ששפתותיהם מתרפטות". כלומר, גם כשהמסכה היא לצורך גוף האדם ומניעת רירו, עדיין אינה חשובה מלבוש עבור זה. והאור זרוע שם פסק שיש להחמיר גם כפירוש זה. הרי מסכה, דבר לכסות בו את הפה והאף, אינה מלבוש כלל, אף כשהאדם צריך לה בשביל הנימוס או הגנה מרוק וכיוצ"ב.

וכמו"ש בשו"ע ס' י"ד, שרק "דבר שהוא דרך מלבוש, אפי' אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף, מותר לצאת בו בשבת", אלא שאם אינו מלבוש, אף שיש בו צורך להאדם כאצולי טינוף, אסור לצאת בו, וכמ"ש שם בס' י"ג: לא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה אסורה לצאת בו אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש".

ולכן, מכיון שלכסות את הפה והאף אינו ענין ללבישה, אפילו צורך גדול כלאצולי טינוף לא יעשה את המסכה למלבוש, ע"ד שכוונת כיס הזב שעשוי להצילו מזיבתו לא מחשיבתו למלבוש.

[ומ"ש הרה"ג י"י ברוין שליט"א, מרבני הב"ץ דק"ק קראון הייטס (באתר asktherav.com - תשובה #8217) "כאן עדיף טפי שנעשה כעין מלבוש גמור וכמו דלובשים כעי״ז במקום צינה גדולה" - תמוה. וכי מסכות אלה של נייר, פוליאסטר, או ניילון ישמרו את הפה והאף מ"צינה גדולה"? הרי הגרים במקומות של צינה גדולה לובשים מסכה או צעיף של צמר וכדומה, המגינים מהקור על צווארי אוזני ורוב פני האדם הלובשם בבת אחת, לא מסכה קלושה ודקיקה כזו של נייר המכסה לפיו ואפיו לבד.

וגם "סקי מעסק" וכיוצ"ב, השומרת מרוח קפואה וסופת שלג - הרי יש בה חור במקום הפה בשביל הנשימה. ואם יש שמכסה את הפה וממילא מפריעה לנשימה ההכרחית וחיונית, היא מיועדת ליציאת אדם לחוץ אך ורק למשך זמן קצר ביותר, כי א"א לאדם להימשך בכסוי לפיו ואפיו מצד בריאות גופו לזמן רב, כידוע למומחים - וא"כ ע"כ א"א לקרוא לכיסוי הבלתי רגיל לזמן קצר לבד "דרך לבישה" (ולא דומה כלל למ"ש בשוע"ר בס' י"ז "אבל יוצאין בשק ויריעה וחמילה דרך מלבוש… מפני שדרך לצאת בהן בשעת הגשמים, ולכן אף שלא בשעת הגשמים שם מלבוש עליהם", כי יצאת האדם בשעת הגשמים אינו מגובל לזמנים הכי קצרים וממילא אפשר לומר דשם מלבוש עליהם, משא"כ מסכות קלושות של נייר המפריעות לנשימה שגם בקור גדול לא יוצאים בהן, כמובן וגם פשוט, וכמו שיתבאר בסי"ב].

וגם לצורך הכי גדול כחשש סכנת נפשות ונשמרתם מאד לנפשותיכם - לצורך כזה אין איסור הוצאה כל עיקר, כי מלאכה שבת הותרה (או דחיוה) היא אצל פיקוח נפש. אלא שהיתר דפ"נ שייך רק כשצורך יציאת האדם לרה"ר נוגע בחייו ממש, והליכה לבהכ"נ או יציאה לצורך עונג שבת, עם היות שמצוות גדולות הן - אינן בכלל פיקוח נפש, והרי האדם יכול להישאר בבית, ולא יצטרך לחלל את השבת בהוצאת משוי לרה"ר.

כלומר, אע"פ שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה - הרי לא מצינו שהמצוה רבה דפיקוח נפש תהפוך דבר שאין תורת כלי עליו להיות לכלי, לעשות מדבר שאינו מלבוש או תכשיט להיות כמלבוש. 

(אלא שלהחשיב מסכה לתכשיט מטעם הצלה מצער יתבאר לקמן בסעיף הבא).

כיון שהזכנרו כיס הזב, יש להעיר דבמקור האי דינא, שהוא תוספתא פ"ה המובא בדף נ"ג ע"א , מוצאים עוד דבר האסור לצאת בו, הדומה למסכה. דאע"פ שבש"ס ופוסקים כמדומני שלא נזכר מלבוש אחר דענינו לכסות הפה ואף של אדם, שהיינו יכולים ללמוד ממנו דיש ענין לבישה בכיסוי זה, חוץ מ"פרמי" כנ"ל - בבהמה איכא. דאיתא שם - "לא יצא הזב בכיס שלו… ולא פרה בחסום שבפיה, ולא סייחים בטרסקלין שבפיהם לרה"ר". דפירוש "חסום" הוא דבר שמכסים בו את פי הפרה, כפרש"י (ד"ה בחסום שבפיה) - "שחוסמין אותה שלא תרעה בשדות אחרים וכשמגיעין למקום מרעיתם נוטלין אותה הימנה." וכמ"ש בשוע"ר (סי' ש"ה ס' י"ג, והוא מפרש"י שם ד"ה וזה ולבוש סי"א) - "שכיון שאינו שמירת גופה הרי זה משוי".

ואף דאין ללמוד מתכשיטי בהמה, להבדיל, לתכשיטי ומלבושי האדם, י"ל דבענייננו דומה הוא מאד. כי גם במסכות האדם, אין ענינים למלבוש או לתכשיט לאדם עצמו, כדלקמן, אלא "הרי זה משוי". 

[ד]

אולי יש לדמות מסכה זו שאדם לובש כדי להזהר מווירוס למ"ש בהמשך סעיף י"ג בנוגע לנדה:

"אבל אם קושרתו כדי שלא יכאב לה הדם ולא תצטער מותר לצאת בו." וגם בענייננו, הרי אפשר לומר שלבישת מסכה על הפרצוף מגינה ממחלה, שממנה עלול לבוא צער לגוף - זה אינו:

המסכות שלובשים כיום אינם עשויים להגן וגם אינם מגינים ממחלה (כעדותם של כל הרופאים המומחים בענין זה) על הלובשן כלל, אלא להגן על הזולת מחיידקים שאולי יועברו מאדם זה הלובש מסכה (וכל זה הוא ע"פ עדות ברורה דהממשלה עצמה, כמו שהופיע באתר הממשלתי fda.gov, אלא דיש הבדל בין מסכות רגילות או כירורגיות, ובין מה שנקרא "N95 respirators", שתפקידם לשמור גם את הלובש עצמו, אלא שכעת אינם מומלצים כפי החוק, כי שמורים הם לצוות הבתי רפואה, כנזכר באתר הנ"ל, עש"ב). ופשוט הוא, שהגנת גוף הזולת אינה עוזרת כלל בלהחשיב את המסכה למלבוש עבור האדם הלובשה. 

ומה שכ' הר' מיכאל לערנער באתר anash.org שגם מסכה פשוטה מגינה מרוקו של הזולת העף באוויר, טיפות הגדולות עכ"פ - וכי האדם מכסה את פיו ואפיו מפאת מיאוסו מטיפות גדולות של רוק? הרי רצונו וכוונתו הוא שמירה מחיידקים קטנטנים, ומה בכך שהמסכה מגינה מטיפות גדולות, בה בשעה שהטיפות קטנות הבלתי נראות או נרגשות נכנסות ישר לפיו, ללא מונע? וכי בשופטני עסקינן, ואם טוען יטען אדם שזאת היא כוונת לבישתו מסכה, כל השומע יצחק לו.

והרב הנ"ל גם ניסה להציע משל לסברתו המוזרה הנ"ל ממעיל קלוש, שעכ"פ מחמם את הגוף קצת - הלא למלבוש ייחשב עבור חימום זה החלקי, למרות שאין הנאתו שלימה כמעיל עב. ובמחכ"ת אין המשל דומה לנמשל כלל, ויותר הו"ל למשול אדם הלובש רשת (net) וכיוצ"ב - האם יוכל לטעון שהרשת מחממתו קצת, היכן שחוטי הרשת מכסים את גופו? או אם רשת תכסה ערוותו, האיכא למימר שצנוע הוא בכך? הרי הכלל ד"כל פחות מג' טפחים כלבוד דמי" אמור רק לגבי מחיצה, לא מלבוש. ועד"ז במסכה שמצילה מטיפות גדולות של רוק לבד, בה בשעה שהטיפות קטנות וחיידקים באוויר יכנסו לגופו ח"ו. אם א"א להחשיב לשמירתה כשמירה נגד הווירוס לפי רופאים מומחים, ואם האדם הלובש יחלה בכל אופן מהמחלה העפה באוויר, למאי נ"מ שנשמר הוא מטיפות גדולות?

ועוד, הכותב כתבה הנ"ל סותר דברי עצמו, כי כ' להלן דגם אם האדם יוריד המסכה מעל אפיו או פיו לבד, מכיון שהמסכה נשארה תלויה על פיו או על סנטרו, אינו אסור אלא מדרבנן (ר"ל שמשום הכי אין לגזור שמא יורידנה ויביאנה ד"א ברה"ר, ששייך לגזור כן רק אם יבוא לעבור על איסור תורה ולאתויי ד"א בידיים ממש, וכמ"ש ג"כ הגריי"ב בתשובתו, ואבאר טעותם בזה לקמן בסי"ב) -

הרי לפי דעתו, מדוע אסור מדרבנן לצאת במסכה על פיו לבד כשאפיו גלויים? דאף אם אפיו אינם שמורים מטיפות רוק באופן זה, מ"מ לפיו אכן איכא שמירה לטיפות גדולות, ושמירה חלקית זו מספיקה להחשיב את המסכה התלויה באופן זה לתכשיט ג"כ, כי מאי שנא ההגנה מטיפות רוק לאף ולפה ביחד ומאי שנא הגנה לפה לבד - הרי איכא שמירה כלשהי עכ"פ? ואף אם אדם יורידה מהפה ג"כ (כמו שנוהגים רוב לובשי מסכות בשכונתנו), והמסכה תישאר תלויה על סנטרו - הרי איכא שמירה מטיפות גדולות רוק של חברו לזקנו, או לחלק מזקנו עכ"פ? ומדוע לא יחשיב הר' לערנער שמירה זו הכלשהי להנאת גוף הלובש, כמו שאדם מתחמם קצת עכ"פ ע"י מעיל קלוש? 

וכל זה כתבתי לרווחא דמילתא, כי פשוט הוא שכל טענה דיש תועלת להלובש עצמו ג"כ מכיסוי של נייר על אפיו או פיו אלא אינה "איינרעדניש", ואת מי מנסים לרמות?

[ה]

ובהמשך להנ"ל, שכותב הנני לרווחא דמילתא, י"ל בזה עוד יותר:

אף את"ל דאיכא קצת שמירה כלשהי מלבישת מסכה זו עבור הלובש, הרי כל כוונת הלבישה, לפי רופאים המומחים ולפי הממשלה כנ"ל, אינה לשמירה זו הכלשהי של הלובש כלל, אלא לשמירת הזולת כנ"ל, דלא תעזור בלהחשיב המסכה לתכשיט. וא"כ, גם אם אדם ישכנע את עצמו דאכן הולך הוא ברחוב מכוסה במסכה להגן גם על עצמו, בטלה דעתו אצל כל אדם, בטלה דעתו אצל מציאות הדברים, ובטלה דעתו אצל הרופאים ומנהיגי המדינה שתקנו ללכת כן מעיקרא. וסו"ס, היות שעיקר כוונת הלבישה הוא לאחרים, מאי אנהי ליה כוונתו הנוספת הדמיונית שהמסכה היא ג"כ להגנת עצמו? (ראה גם מה שיתבאר בס"י, שבענין היתר קמיע, כוונת האדם אינו נוגע כלל, רק מציאות הדברים והנסיון).

ואכן בציץ אליעזר (ח"יד סי' נ"ח) הוכיח מלשונו של שוע"ר (סעיף י') שאם כוונת הלובש הוא גם להגנת גופו, אע"פ שמכוון ג"כ לטינוף, שרי, וזהו לשון קדשו: "במה דברים אמורים כשמתכוונת בבגד זה להציל מטינוף בלבד שאז אינו נחשב למלבוש אא"כ עשוי כעין מלבוש גמור אבל אם מתכוונת בו להציל גופה מצער דהיינו שלא יפול הדם על בשרה…" וא"כ אפשר לומר גם בעניננו, שכוונת המסכה היא גם כן לשמירה זו הפחותה וכלשהי של הלובש, כוונה זו מספיקה לעשות את המסכה למלבוש.

אלא דיש לחלק:

במקרה של בגד הנדה, אף שמתכוונת להצלה מטינוף ג"כ - הכוונה בהצלה מצער גופה היא מדימום בהווה, שהוא דבר מוחשי ועכשוי. ומה גם שכוונתה זו אינה פחות חשובה לה מנקיון בגדיה. וכמו"כ במקרה המדובר בתשובת הצ"א, החולה בדרכי השתן הלובש קטטר עם שקית, הרי כוונת לבישת המכשיר היא לא רק שלא יתלכלכו בגדיו של החולה, אלא אף למנוע צער הגוף מהצטברות השתן וגם לשמור הכליות מהיזק זיהום. הרי מדובר באדם חולה, וצער מוחשי שעלול ליגרם בהווה, דהיינו סכנה לזיהום ממשית העומדת לפנינו עתה אם לא יחברו צינור הקטטר וגם השקית כו', וזוהי כוונה מציאותית וחשובה של החולה ג"כ (ולא פחות חשובה לו מן הכוונה שלא יתלכלך בגדיו בשתן ואדרבא - הכוונה למנוע צער גופו היא הרבה יותר חשובה לו ממה שחס על בגדיו.

משא"כ בנ"ד, כשכוונה העיקרית היא לשמירת הזולת, כי כל שמירה לעצמו כאן אינה יותר משמירה פחותה, קצת, חלקית (אם בכלל), לאדם בריא, מחיידקים שאולי עפים באוויר, ושאולי יגרמו לזיהום לאחר זמן, וזיהום שאולי יגרום לצער (ואע"פ דאיכא מ"ד דגרמא בנזיקין חייב ודיינינן דינא דגרמי - הרי בדיני ממונות לא עסקינן, וצ"ע אם סברא זו דחיוב תשלומין לגרם נזיקין שייכת להחשיב דבר לתכשיט בהווה, שכאבים שאולי יתגלגלו בעתיד מחיידק הנכנס לפי האדם יוכלו להתחשב ככאבי הנידה מן הדם ששופעת עתה על בשרה וכיוצ"ב, ומה גם כשהרבה אנשים שהיו חולים במחלה זו כמעט שלא היו חולים כלל, דלא סבלו שום כאבים).

ועוד והוא העיקר, אף אם אפשר לקרוא ללבישת מסכה זו הצלה מ"צער הגוף", כנ"ל, יש לפקפק אם אפשר לומר שכוונה זו הדמיונית והטפילה ביותר, כשעיקר כוונת המסכה הוא עבור הזולת כנ"ל, יכול להחשיב המסכה למלבוש גמור. ולא דמי כלל לשתי המקרים הנ"ל, ששם כוונת הגנה מצאר הגוף היא יותר עיקרית מהגנה לבגדיו.

ועוד, בענין הקטטר, בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' ס"ה, ומובא בפסקי תשובות הערה 138) מצדד להחמיר בזה, רק שמלמד זכות על המקילין דרשוה"ר שלנו דרבנן, ואין זה דרך הוצאה, והו"ל תרי דרבנן במקום חולי וצער וכבוד הבריות. הרי בענין לבישת מסכה, אדם הלבוש בה אינו חולה כלל וממילא אין זה "במקום חולי", וגם חשש ל"כבוד הבריות" אין כאן (ואדרבא, לבריות יש יותר כבוד לא לכסות פניהם. ובפרט כשלאחרונה רובא דרובא דתושבי השכונה לא יוצאים עם מסכות כלל, לא בשבת ולא בחול, והיחידי סגולה שהם מכוסי פנים עלולים להתבייש, שבושה זו היא עוד סניף חזק מאד לאסור הוצאה במסכות לגמרי, כמו שיתבאר בסי"ב).

ובאמת, תמה אני על הרבנים שניסו ללמד היתר מהיתרו של הצ"א בענין קטטר, כי כמו שנראה ברור מתשובתו, הצ"א התיר לחולה כזה לצאת כן - כי אין לו ברירה אחרת. ועד"ז הוא בנידון של הזב בכיסו או האשה נידה בבגדה, כנזכרים בשו"ע. הרי באדם הרוצה לצאת במסכה, יש לו ברירה אחרת - או לעמוד חוץ מד' אמותיו של הזולת (דבאופן זה אינו צריך להיות מכוסה פנים כלל לפי החוק וגם לדעת רופאים מומחים), או יכסה פיו בצעיף, כמ"ש הגריי"ב בעצמו (שבאופן זה היתר גמור הוא, ללא פקפוק כלל).

ומכיון שכן, לא אוכל להבין כיצד ניסו להשוות נ"ד למקרים אלו - 

האשה נדה, אף אם תתרחק מאנשים לא לעמוד בד' אמותיהם, לא יעזור לה מדימום וכאבי הגוף שיבואו לה מדימום זה. וגם צעיף לא יעזור לה. וכיוצ"ב בזה בחולה דרכי השתן, שא"א לו להישמר בלי קטטר. ואם לא נתיר להם לצאת בבדגה או בקטטר שלו, כלואים יהיו בבתיהם, גלמודים ועגונים. האם חושבים רבנים אלו שהצ"א הי' מסכים להשוותם זו, להתיר לאדם לצאת עם משוי אל פניו ברה"ר, כשאפשר לו בענין אחר?

(וזהו גם תשובה למ"ש הרב אריאל הנ"ל והגריי"ב בתשובתם להביא ראיה ממ"ש בשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סי' מ"ח כסיבה להתיר הרכבת משקפיים ברה"ר: "דאפשר לחשוב זה בכלל רפואה, דאינו לובש כדי להגן מן הצער דוקא, אלא לובש גם כן כדי לדחות הנזק מעיניו החלושות, שריבוי האורה שבאויר יזיק לעיניו ויחלישם, והבתי עינים דוחין זה הנזק ממנו". הרי היתר זה ניתן לאדם דא"א לו בענין אחר, וק"ל).

*

והנה טעמו של שבט הלוי הנ"ל להחמיר בקטטר הוא:

כי ההיתר ד"לצדד משום שמציל מצער שלא יפול על גופו …אינו ברור, כיון דלא הוי גדר לבוש כלל, ושאני התם בסי"ג דעי"ז נעשה כעין מלבוש", ר"ל שגם כשהבגד שהאשה קושרת לעצמה "הוא מלאחריה לבד אלא שקושרתו ברצועות לפניה" הם ב"גדר לבוש", ובפרט אם קשורות "מלפניה ומלאחריה כמו מכנסיים שלובשים לצניעות" (שוע"ר ס' י'). כלומר, אך ורק בהיות הבגד ב"גדר מלבוש", לסברת השה"ל, וכן משמע בשוע"ר שם, אפשר לצרף ענין כוונה גם להצלה מצער הגוף לעשותו "כעין מלבוש גמור".

וענין "גדר מלבוש" הוא הנאת הלובש הגנה מחום או קור, או כבגד האשה, צניעות.

א"כ, גם בנ"ד, אולי הי' צד להקל יותר אם המסכה היתה מכסה את כל הפרצוף, גם העיניים, ככלה הנכנסת לחופה, שמכסים כל פניה לצניעות. אלא שמסכה כירורגיה אינה כן, וקשה להגדירה ל"גדר" מלבוש או כעין מלבוש, אלא לכלי מלאכותי לבתי רפואה ואנשים העוסקים במקצוע הרפואה. וא"כ - משוי הוא.

[ו]

אלא שבאמת, חוץ מכלה בחופתה וכמו"ש "ותקח הצעיף ותתכס", לא מוצאים בשום מקום ענין הצניעות בכיסוי פנים. אכן בנוגע לפנים של מטה, הרי ידוע ש"מגלים טפח ומכסים טפחיים" (נדרים כ' ע"ב) וזאת רק בעת הצורך, וחוץ מעתים אלו פנים אלו צריכים להיות מכוסים. ואף שהמסתיר פניו של מטה "כאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו (דנראה שהוא בוש בדבר - רש"י) - לא קשיא הא כי נחית הא כי סליק" (שבת מ"א ע"א), ופרש"י: "כי סליק - ופניו כלפי העם מותר משום צניעות". ועפ"ז מובן שכיסוי לפנים של מטה הוא בגדר וצורך לבישה, וזהו מ"ש בשוע"ר שם - "סינר עשוי כעין מלבוש... כמו מכנסיים שלובשים לצניעות". משא"כ בפנים של מעלה, הרי אין ענין לכסותם. ואדרבא, הפה והאף חייבים להיות מגולים כדי לנשום וכו', כדלקמן סי"ב.

(ולהעיר שבקבלה איכא בחינות "פרצופים" הנק' אריך אנפין וזעיר אנפין, המקבילים לשתי הפרצופים שבאדם, שמתגלים בעולם האצילות ועולם הבריאה. ובס' דרך מצותך לאדמו"ר הצ"צ ע' י"ט מבאר ההבדל בין תש"ר ותש"י ג"כ עד"ז, אצי' ובריאה. ועפ"ז מבאר הא דתש"ר - "טוב להיותם גלוים ונראים, כמו שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. ודרשו רז"ל אלו תפילין שבראש" כו' - שוע"ר סי' כ"ז ס' כ"ג. משא"כ בתש"י - "יזהר לכסות את התפילין של יד שלא תהא נראית, שנאמר והיה לך לאות. לך לאות, ולא לאחרים לאות", שם ס' ח').

ומ"ש בתשובה מהרב עזריה אריאל, מאה"ק, שהופיעה באינטרנט, שפסק להיתר בענין מסכה אלא "בתנאי שתהיה קשורה היטב, לא רק לאוזניים אלא גם מן העורף בין האוזניים" - כנראה כוונתו בתנאי זה היא למה שמבואר משו"ע כנ"ל, שאם בגד הנדה הוא קשור מלפניה ומלאחריה, אז הוא "כעין מכנסים בלא שולים דדרך מלבוש הוא... אבל כשהיא לפניה לבד או מאחריה בלבד וקושרתו ברצועות לפניה בכה"ג לא מקרי מלבוש ואסור", כלשון המ"ב ס"ק נ'. ולפי"ז גם במסכה, לדעת הרב הנ"ל, אם קושרו מסביב לעורף, נעשה דרך מלבוש.

ואיני מבין סברתו לדמות בגד הנדה משתי הצדדים, שהוא כעין מכנסיים, למסכה. הרי אף בבגד הנדה שתלוי רק מצד אחד לבד - גם אז הרצועה קשורה מצד השני?

ועוד יותר תמוה - הרי סינר עשוי כעין מלבוש משתי הצדדים הוא, כלשון שוע"ר, "כמו מכנסיים שלובשים לצניעות," ומטעם זה נעשה כמלבוש גמור, כנ"ל, מטעם צניעות. הרי בקיום תנאי של הרב הנ"ל, שהמסכה תהי' קשורה מסביב לראש, אף אם המסכה תכסה גם את העורף, אינו מוסיף כלום בחישובו למלבוש. כלומר, אף אם הי' איזה שהוא ענין לכסות פנים של מעלה מטעם צניעות, בודאי אין ענין לכסות צד השני של הפנים, העורף - דלא כמו בפנים של מטה, כמובן בפשטות.   

(וגם מ"ש שם ש"הקשירה נועדה למנוע מצב… שהאדם ישכח ויסיר אותה מהפה" קשה מאד להבין כוונתו. כיצד יקשר אדם מסכה באופן שלא יוכל לשכוח ולהסירו? ואם התכוון לקשירת קשר של קיימא, הרי קשר של קיימא אסור הוא בשבת, כמו"ש בסי' שי"ז. וראה עוד בהחשש דשמא יעבירנו ד"א ברה"ר בסי"ב).

*

בנוגע למ"ש בסוף סעיף הקודם, שמסכה אינה אלא כלי מלאכותי לבתי רפואה ואנשים העוסקים במקצוע הרפואה, חשבתי ללמד היתר להם ממ"ש ששוע"ר סי ג':

"יש דברים שאפילו לא אחזן בידו אלא תלאן במלבושיו או באחד מאיבריו חייב עליהם אם דרך להוציאן כן בחול לפעמים כגון איש היוצא בסייף החגורה לו במתניו או בקשת או במגן או ברומח התלויין עליו במקום שדרך לתלותן שם בחול לפעמים הרי זה חייב כיוון שהוציאן כדרך הוצאתן בחול והן אינן לא מלבוש ולא תכשיט שאם היו תכשיט לא היו בטלין לעתיד לבא שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וגו'.

"אבל אם יצא לבוש בשריון או בכובע של ברזל או באנפלאות של ברזל העשויות למלחמה הואיל והן דרך מלבוש הרי זה פטור אבל אסור מדברי סופרים משום שנראה כיוצא למלחמה בשבת".

ולפי"ז י"ל שלרופא או אחות ייתכן שמסכתם הוא כשריון שלהם, והרי אין לגזור מדרבנן "משום שנראה כיוצא למלחמה בשבת", כי לא נראה כן, וא"כ מותר הוא.

אלא גם זה אינו, לכאורה - כי י"ל שמסכה אינה דומה כלל לכלי המלחמה המנויים בקטע השני, דהיינו שריון, כובע של ברזל, או אנפלאות של ברזל, כי כל אלו איכא למימר ד"הן דרך מלבוש" ממש, כמעיל, כובע, או אנפלאות רגילות. משא"כ מסכה, יש לדמותה לכלים המנויים בקטע הא', דהיינו סייף החגורה לו במתניו, קשת, מגן, או רומח, התלויין עליו - דאף שלא אוחזם ביד, תלויים הם בגופו, וגם מסכה תלויה היא על גופו. ומ"ש שאינם תכשיט מפני "שאם היו תכשיט, לא היו בטלין לע"ל" - י"ל שגם מסכה עתידה להיות בטלה לע"ע, כש"והסרתי מחלה מקרבך" (שמות כ"ג כ"ה), "בלע המות לנצח" (ישעיה כ"ה ח', מועד קטן פרק ג' משנה ט'), ואז בודאי לא יצטרכו למסכות. ואדרבא - "ישר יחזו פנימו" (תהלים י"א ז').

אלא מ"מ, לאנשי רפואה כאלו, רופאים, אחיות, חברי הצלה, כו', אינם צריכים להיתר מסי' ש"א כלל, כי היתר שלהם ברור מצד פיקוח נפש, כמ"ש בסי' שכ"ח, וק"ל.

[ז]

ומובן ג"כ שאין ללמד היתר לעמא דבר לצאת במסכות לרה"ר ממ"ש בשו"ע סעיף כח:

"מי שיש לו מכה בפיסת רגלו וקושר עליה מטבע להגין שלא ינגף ברגלו וגם הוא מרפא מותר לצאת בו," ולפי מ"ש במ"ב (בס"ק ק"ח מהא"ר בשם כמה פוסקים, וכ"כ בתו"ש בשם מהרש"ק) ש"אפילו אם אינו מרפא אלא שעושה כדי להגין מצער ג"כ מותר לצאת בו." וא"כ, גם בעניינו, יש להחשיב את המסכה למטבע שמגין על המכה - 

(1) לבד הטעמים שנתבארו לעיל, בשלילת דמיון הצלת צער הגוף למניעת זיהום, יש להוסיף:

הרי אדה"ז (בסי' ל"ד) חולק ע"ז, ופוסק כהמגן אברהם דמתיר אך ורק כשהמטבע מרפא ג"כ, והגנתו למכה לבד אינו מספיק, כמו שהעיר הרה"ג י"י ברוין שליט"א (בתשובה הנ"ל).

אלא דאשתמיטתי' למר' מ"ש אדה"ז בעצמו בס' י"ח, ש"יוצאין בפשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנין על גבי המכה בשבת כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה מפני שהם לו כמו מלבוש", דהיינו אף שפשתן או צמר אינם מרפאים, אלא שמגינים שלא יסרטו כו', פסק להתירם. ולכאורה זה סותר למה שפסק כאן בס' ל"ד, בענין מטבע שמגין שלא תנגוף בקוצים כו' אלא שאינו מרפא, שאסור לצאת בו.

אלא ההבדל הוא פשוט, כמ"ש כ' הגריי"ב בתשובתו, שמטבע שאני, כמ"ש אדה"ז כאן: "שהמטבע חשוב הוא ואינו מתבטל מחשיבותו להקרא עליו שם מלבוש (ותכשיט) אלא אם כן יש בו צורך לרפואה (אז יש עליו שם תכשיט)." משא"כ חתיכות פשתן וצמר, דאינם חשובים כלל, שמתבטלים לגבי המכה. 

ופירוש "חשוב" - כ' אדה"ז בס' כ': "מותר לאגוד סמרטוט על הרטייה או על שאר דברים שעל המכה ולצאת בו לרשות הרבים… אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על גבי הרטייה או שאר דברים שעל המכה לפי שהחוט או משיחה חשובים קצת ואינם בטלים לגבי רטיה כמו אגוד של סמרטוט שאינו חשוב כלל שכשמתירו מהרטייה שאינו צריך לו עוד הרי הוא משליכו לארץ ולפיכך הוא בטל לגבי הרטייה." הרי דבר שלא זורקים לארץ אחר שימוש, כמו חוט או משיחה, נקרא "חשוב קצת". משא"כ אגוד של סמרטוט, וכמו"כ מ"ש בס' י"ח, פשתן או צמר מנופץ אינו חשוב כלל. 

ולפי"ז, גם בנוגע למסכות המצויות לאחרונה, וכמו שנראה בחוש, שמהכמות הקטנה של יהודים בשכונתנו ההולכים עדיין עם מסכות בחוץ, יש מהם שמשתמשים במסכות יפות, צבועות, ויקרות, שרוחצים אותן אחר כל שימוש, או פעם בכמה ימים - ובעצם גם אלו ההולכים עם מסכות פשוטות של נייר, רובם ככולם משתמשים במסכה א' לכמה ימים, לא לזרקה ולהחליפה עם מסכה חדשה כל פעם.

הרי מכיון שאדם לא ישליך מסכתו לארץ כל פעם שיוצא ממקום ציבורי וחוזר הביתה או לרכבו, הרי דבר חשוב הוא, או "קצת חשוב" עכ"פ, ואין לצאת בה לשיטת המג"א ואדה"ז. 

(2) גם לדעת הפוסקים המקילים בלא"ה, כל ההיתר דקשירת מטבע לדעתם או פשתן סרוק וצמר מנופץ לכל הדעות הוא שהדבר המגין נעשה מלבוש למכה. אלא שבמקרה של קשירת מסכה לפיו ולאפיו, אין כאן מכה כלל. והגה בעצמך - האם יש דעה הסוברת שמותר לקשור רטיה או סמרטוט כשאין על האדם שום מכה? או האם אפשר להחשיב פי ואף האדם בריא למכה? 

[ח] 

אלא שאולי הי' ניתן להתיר לבישת מסכה ברוה"ר מטעם קמיע, וכמו"ש בספר נשמת אברהם (ס"ק ו', בשם הגרש"ז אויערבאך) בענין קטטר, שמניעת אפשרות של זיהום לא גרע מקמיע. וכמ"ש אדה"ז בסי' כ"ה:

"מותר לצאת במיני עשבים שקושרין אותם בקשרים ותולין אותם בצואר לרפואה ואינם כמשוי לאדם אלא כתכשיט הואיל והם לרפואה ומטעם זה מותר לצאת בקמיע מומחה שתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו…"

ולפי"ז י"ל שמסכה אינה כמשוי לאדם אלא כתכשיט, כמו קמיע מומחה.

הרי, לראש ולראשונה, מי יוכל לומר שמסכה היא בכלל קמיע מומחה - כשכבר הראה הנסיון שאין לאף רופא מומחיות בענין קורונה, ומה ש"המומחים" ממליצים ללבוש מסכה הוא רק בשביל שהאדם הלובש לא יעביר הווירוס הלאה, כנ"ל, ושמירה כלפי הלובש עצמו היא לכל היותר מינימלית, אם בכלל, כנ"ל. ואם נדמה אותה לקמיע שאינו מומחה, הרי אדה"ז פסק כמג"א: "אבל אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה אפילו לכרמלית," דהיינו אפילו ברוה"ר שלנו (כנזכר בפסקי תשובות הערה 255).

ועוד והוא העיקר, שכמו שהערתי לעיל בענין שמטבע נעשה לבוש למכה, לא לאדם בריא בלי כל מכה או רושם מכה, כמו"כ בענין קמיע - הרי ענינו הוא לרפאות חולה מחוליו, לא למנוע שלא יבוא לאדם בריא חולי בעתיד. ועכ"פ כן משמע מפשטות לשונו של אדה"ז, כמו שממשיך שם בסעיפים כ"ה, כ"ו, כ"ז, כ"ח, וכ"ט, ל"א, ול"ב, שכל ענין כתיבת קמיע הוא לרפאות, ואסור לצאת בקמיע שלא רפאתה ג' פעמים, או שהאדם הכותבו לא כתב איגרות שריפאו ג' פעמים (ועוד הרבה פרטים בזה, עש"ב). ומדגיש שם שוב ושוב שקמיע ענינו לרפאות מחולי, לא לשמור שלא יבוא חולי על אדם בריא לחלוטין.

ואף אם הי' איזה שהוא ספק בדעת רבינו בזה, מוכח מלשונו לקמן בס' ל"ג שרפואה לחוד ומניעת חולי או נזק לחוד. כי כ' שם, לא בענין הוצאה בשבת, אלא בענין חשש דדרכי אמורי, שמותר לעשות מעשה כלתלות "ביצת החגב ששמו חרגול... באזנו לכאב האוזן", או "שן של שועל חי… למי שישן יותר מדאי שיקיץ משינתו…" או "מסמר מעץ שצלבו עליו שמרפאים בו נפח של מכת ברזל", (אע"פ שכל אלו רפואתן בסגולה…), ואין בזה משום דרכי האמורי כיון שניכר הדבר שמתכוין לרפואה וכן בכל דבר שעושה וניכר בו שמתכוין לרפואה... אבל אם עושה איזה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה אסור משום דרכי האמורי שהזהירה התורה עליהן ולא תלכו בחוקות הגוי וגו'."

וממשיך שם מיד: "אבל כל לחש מותר לרפואה או להגן שלא יבא עליו חולי או נזק" - משמע שמחלק בין לחש שהוא דיבור לבד ובין הדברים הנזכרים לעיל שהם מעשה, שאע"פ שלדברים אלו שהם מעשה ההיתר הוא רק כשניכר הדבר שנתכוין לרפואה ממש - מ"מ כל לחש מותר, לא רק כשמתכיון לרפואה אלא גם כשהכוונה היא להגן שלא יבא עליו חולי או נזק. אלא מוכח שיש הבדל בין שני כוונות אלה. והבדל זה בולט עוד יותר בסעיף הבא, ס' ל"ד שהזכרתיו לעיל, שבו מחלק אדה"ז בין מטבע שמרפא ומטבע שאינו מרפא אלא מגין עליו שלא תנגוף, שמותר לצאת בו רק כשמרפא ממש.

וי"ל שמזה מובן גם לסעיפים הקודמים בנוגע ליציאה לרה"ר עם קמיע בשבת (שגם הקמיע בפשטו הוא דבר חשוב כמו מטבע), שהיתרו לצאת בו בשבת הוא אך ורק כשמרפא בפועל, לא כשמונע היזק לבד. 

ואף שבסעיף ל' כ' "כל קמיע מומחה שמותר לצאת בה אין חילוק... בין אם הוא חולה שיש בו סכנה בין שאין בו סכנה ואפילו אם לא אחזו עדיין שום חולי כלל אלא שהוא ממשפחת נכפין וכיוצא בהן משאר החולאים ודואג שלא יאחזנו חולי משפחתו ותולה בו קמיע" (כמו"ש בטור ושו"ע ס' כ"ה) הרי אדם זה אינו חולה כעת אלא בריא הוא - י"ל שהיות האדם ממשפחת נכפין, כחולה נחשב לענין זה, ומותר לתלות קמיע שלא יבוא עליו חולי משפחתו (ולהעיר מסברת חכמת הרפואה המודרנית, שחולאים אלו קשורים ל"גנים" הקיימים אצל בני המשפחה גם קודם שנעשו חולים בפועל). וממילא, אין להוכיח משם שלאדם בריא שאינו חולה כלל ולא ממשפחת חולים יהי' מותר לצאת בקמיע בשבת כדי שלא יחלה מעיקרא. וגם קשה, דאם כן הוא, במה ייבחן מומחיותו דהקמיע (או כותב הקמיע) שלשת הפעמים - הרי הקמיע אינו מרפא בפועל, אלא מונע מחולי? (ז"א כמה שנים צריך הקמיע לשמור הלובש בו מצער או נזק, כדי להפך לקמיע מומחה? אלא שמ"ש בסעיף ל' בנוגע להציל אדם שהוא ממשפחת נכפין, י"ל שהקמיע מומחה הוא לרפאות ג' אנשים שכבר נכפו, וממילא מומחה הוא שלא יאחזנו לאדם ממשפחת נכפין החולי מעיקרא ג"כ).

ומ"ש בסי' ש"ג ס' י"ז, וכמו שהעיר הגריי"ב, "יוצאת בקשר שעושין לרפואה מקיטוף עין הרע שלא ישלוט מפני שקשר זה הוא כקמיע מומחה שנתבאר בס' ש"א", משמע שהקשר מגין על העתיד, שלא יבוא עין הרע על האשה -

בהכרח לומר שעין הרע שאני, שהכל כחולים אצל עין הרע. או כמו שתירץ הרב ברוין בעצמו, אלא שכ' שהוא דוחק גדול, שמדובר באשה שכבר בא עליה עין הרע, והקשר הלז מרפא אותה שלא ישלוט העין הרע עליה. ובאמת לא נראה שתירוצו דחוק כ"כ, ואדברא - הרי כ' אדה"ז שם בפירוש "קשר שעושין לרפואה", כלומר, שיש כבר חולי שצריכים לרפאות.  

[ט]

אלא שאולי אפשר לדמות המסכה ל"אבן תקומה", כמו"ש בשו"ע שם סעיף כ"ד:

"יוצאת באבן תקומה (פי' הערוך אבן ידועה שכשהיא על אשה לא תפיל) ובמשקל ששקלו כנגדו שלא תפיל ואפילו לא נתעברה עדיין", "משום דהוא כקמיע מומחה" (מ"ב ס"ק ע"ז). הרי מדובר באשה שלא נתעברה עדיין, בדוגמת אדם בריא, שהקמיע ענינו לשמור אותו ממחלה, לא לרפאותו מחולי שכבר ישנו. וכמו שהציע הרב ברוין בתשובתו -

ולדאבוננו סעיף זה משוע"ר חסר אצלנו, וממילא א"א לדעת פסק אדה"ז בזה. עכ"פ יש לנו הפסק דהפמ"ג (במ"ז סקי"ג, וידוע מה שסיפר הרב ח"מ פערלאוו בספר ליקוטי סיפורים ע' ע"ב ס' פ"ג,  ושפתגם זה "הי' מרגלא בליובאוויוש בפי כולם", ש"אדמוה"ז זצ"ל אמר קא מכרזי ברקיע הלכה כפרי מגדים"), שההיתר דלצאת באבן תקומה לרפואה הוא רק לאשה דיתכן שהיא כבר מעוברת או דשמא תתעבר, ואף גם באשה שרגילה היא להפיל (אלא דאף אם לא הוחזקה בכך שרי). וכמו שהביא הגריי"ב מחי׳ הגרא״מ הורוויץ שמדייק בל׳ רש״י (שבת דף ס"ו ע' ב') דמיירי שחוששת שמא מעוברת היא, ושכן איכא למשמע מל׳ פסקי ריא״ז שם. ובכף החיים כ' (ס"ק קי"א) על הא דכ' המחבר "ואפי' לא נתעבר עדיין" - "אלא שחוששת שמא תתעבר ותפיל", ומוסיף - "משמע דאם לא יש חשש עיבור אסור". וכמו שכ' ג"כ בערוה"ש דחיישינן "שמא תתעבר ותפיל ונ"ל דמיירי שהוא ממשפחה שמפילות והוה כקמיע בסי' ש"א סעיף ע"ט ע"ש דאל"כ איך נתיר זה". 

הרי לפי כל הנ"ל מדובר בדבר המרפא בהווה, או בדבר שירפא מחולי העלול לבוא עליה בקרוב אם היא תתעבר, ע"ד קמיע שענינו לרפאות, לא לשמור שלא יבוא על האדם היזק או חולי לבד.

וכך הבין גם הגרשז״א, כמו שהעתיק הגריי"ב שם, ממ"ש בשש״כ מ' הערה כ', ד"אבן תקומה חשיב כמרפא מעכשיו כיון דכך סגולתה" (לא שהאבן מוכנה אצלה ותצטרך לה רק בעת שתתעבר, לשמור אותה ולמנוע הפלה), משא"כ חולה שצוה עליו הרופא שלא לצאת מפתח ביתו מבלי שיהיו עמו תרופות  למקרה הצורך, שבעת טלטל התרופות משוי הוא. ולכאורה כוונת הגרשז"א בזה היא שאם אשה זו תתעבר, לחולה תחשב לענין חשש הפלה, וממילא האבן תקומה ששומרת אותה מהפלה, לכמרפא מעכשיו דמיא.

ולפי הנ"ל - אפשר לומר גם למ"ש הגריי"ב ש"סתימת כל הפוסקים ודיוק ל׳ הרמב״ם שבת יט, יד, וכן במאירי שם ובלשון השו״ע משמע שבכל גווני מיירי", כלומר אף באשה שעדיין לא נתעברה כלל ואף באשה שאינה רגילה להפיל כשתתעבר - אין זה סותר למ"ש הגרשז"א. כי סו"ס, ההיתר דאבן תקומה הוא מצד רפואה בפועל לאשה מעוברת, ושייכת רפואתה גם לפני שיודעים שהיא נתעברה, כי ברגע שתתעבר, ואין אנו יודעים מתי זה יהי', כחולה היא לחשש הפלה - והאבן תקומה שעליה, רפואה היא לה, שלא תפיל.

ולפי"ז מ"ש הגריי"ב שם "ויתירה מזו גם בקמיע איכא למימר שהותר למי שחושש שיבוא לידי חולי אפילו כעת אינו חולה" - אין ענינו לאבן תקומה כלל, ויתירה מזו, גם אינו סיבה ללמד היתר ללבוש מסכה כלל. כי גם אם קמיע מותר למי חושש שיבוא עליו חולי, איכא למימר שהתירו דהקמיע הוא ע"ד האבן תקומה, שמוכנה לרפאות את האשה אז כשתהי' מעוברת וממילא תהי' אז כחולה להפלות. ועד"ז בקמיע, שסגולתה בכלל היא לרפאות אדם חולה ממחלה מסויימת וזו היא המחאת קמיע - כי אחרת, כיצד ובמה יתמחה, כמו שהערתי לעיל בס"ח - י"ל שמטעם זה היא מסוגלת לשמור אדם בריא מהמחלה ג"כ. כי מאי שנא רפואה לאדם חולה מאי שנא מניעת החולי מאדם בריא החושש לו? משא"כ מסכה, שלא תרפא את האדם כלל אם יחלה ח"ו, וכל ענין לבישתה, גם לפי טעותו דהגריי"ב ודעמי' (כל אלו שהתירו לצאת במסכה לרה"ר) הוא אך ורק לשמור שלא יחלה מעיקרא, לא לרפאותו אם יחלה - אינו דומה כלל לקמיע, שסגולת השמירה מחולי היא תופעה מסגולתה לרפאות החולי, וע"כ לתכשיט יחשב גם לאדם החושש שלא יחלה ח"ו.

עכ"פ, גם להבנת הגריי"ב, שאבן תקומה שומרת את האשה הבריאה מהיזק, אין ללמוד ממנה היתר למסכה. וכמו שכתבתי לעיל, וכמ"ש הפמ"ג במ"ז הנ"ל (ומובא בכה"ח ס"ק ק"י), שמסיק שמ"ש בשו"ע "ובמשקל ששקלו כנגדו" אינו כאבן תקומה עצמה שהיא כקמיע מומחה, אלא שהמשקל ששקלו כנגדו הוא כקמיע שאינו מומחה, וממילא אסור בר"ה וה"ה כרמלית. וא"כ ה"ה למסכה, שבודאי א"א להחשיבה לקמיע מומחה כנ"ל לגבי האדם המתכסה בה, לשמירת גוף שלו (כי השמירה לגופו היא כמעט ואינה, וכל שמירתה היא לזולת, כנ"ל). אלא שלגבי האדם עצמו, הקמיע היא לכל היותר בגדר קמיע שאינו מומחה, וממילא בודאי אסור לצאת בה לשיטת אדה"ז.

[י]

איברא, גם לשיטות החולקים על המג"א ואדה"ז בזה, וסוברים שמותר לצאת לרה"ר או לפחות לרה"ר שלנו בקמיע שאינו מומחה, י"ל שא"א להחשיב מסכה אף לקמיע שאינו מומחה. כי גם קמיע שאינו מומחה - החסרון הוא בהוכחת היעילות התרופתית והסגולתית של הקמיע. כלומר, לא ראינו עדיין שהועיל הקמיע שלש פעמים, או שכותב הלחש הועיל בלחישתו ג' פעמים בג' איגרות. ובכ"ז מקווים ויש מקום לקוות שהקמיע שמעשיו סתומים אכן ירפא ג"כ, למרות שלא התמחאה עדיין.

אלא שקמיע שכבר יודעים בבירור שלא מועיל ואל יועיל, אין שום היתר לצאת בו כל עיקר. כפשוט.

א"כ, ה"ה בנ"ד - מסכה פשוטה, שכל שמירתה הכלשהי הדמיונית היא כמו קמיע שלא התמחאה ולא יתמחאה כלל, כי לא יועיל הוא, לא לרפאות חולי ולא למנוע המתכסה הו מחולי.

אדאתינן להכי, כדאי להוסיף עוד לימוד חשוב מסוגיא זו דקמיע מומחה, לשיטת המג"א ואדה"ז עכ"פ:

ההיתר דקמיע אינו תלוי בדעת היוצא בו, אלא במציאות הדברים והנסיון לבד. ההיתר הוא אך ורק כשריפא בפועל ג' פעמים וכיוצ"ב. כוונת האדם, או אמונתו ביעילות הקמיע, לא תחשיב את הקמיע לתכשיט, רק הנסיון בפועל והבחנה מציאותית.

כן י"ל בענייננו, אף אם אדם יתכוון לצאת במסכה כשמירה לגופו כי מאמין בזה בתמימות, כשהמציאות (לפי רופאים מומחים ממשלתיים) אינה כן (כי מעידים הם ששמירתה היא רק לזולת, כנ"ל) - לא תועיל כוונתו ואמונתו כלל, כי אין כאן מומחיות, אלא משוי ברה"ר יש כאן.

[יא]

יש הרוצים ללמד היתר ללבישת מסכה ברה"ר ממ"ש באור זרוע (ח"ב סי' פד אות ג), וכמו שמובא בדרכי משה (סק"ו): "אותן עגולים הירוקים שנושאים על הבגדים לסימן שהם יהודים כמו שגזר עליהם המלך דמותרים לצאת בהן בשבת אפילו אינו תפור בכסותו". וא"כ גם כאן, הרי המלכות גזרה שילכו בחוצות העיר מכוסי פנים במסכות אלה - אולי יש לנו להקל כאותן עגולים ירוקים.

אלא שבשו"ע (ס' כ"ג בהגהה) הרמ"א מוסיף בזה שמ"ש "אינו תפור בכסותו", מ"מ צ"ל "רק מחובר שם קצת". ובעצם ההיתר, מדוע חשובים עגולים אלו לתכשיט, ולחלק בין "מטפחת שמקנחין בו האף שקורין פצולי"ט" (רמ"א שם) שמותר רק "אם מחובר לכסותו" ובין העגולים דשרי כשמחובר קצת, כ' המג"א (סקל"ד) - שצ"ל "דאותן בטלים טפי לבגד", כלומר העגולים יותר בטלים הם לבגד.

עכ"פ מובן שאין ללמוד היתר משם ללבישת מסכות, כי -

(1) המסכות אינם "מחוברים קצת" לפני אדם, ואינן בטלות לשום בגד (ודלא כמ"ש הגריי"ב: "אינו דומה לעגולים ירוקים שצ״ל תפור כיון שבאמת הוא באופן של מלבוש", כמו שכבר הארכתי בסעיפים א-ו, דכיסוי פה ואף לבד אינו אופן של מלבוש כלל. ועוד, אם הוא אכן "באופן של מלבוש" כמ"ש, מה בדיוק הצטרכנו ללמוד מדין עגולים הירוקים? (ומ"ש "שכיון שכ״ה החוק ה״ז דרך מלבוש כעת", ראה לקמן). 

(2) כל ביטולם של העגולים לבגד היהודי טפי ממטפחת שמקנחין בו האף, כמו"ש המג"א, הוא לכאורה כי (כלשון הרמ"א בשו"ע) "גזרה המלכות שכל יהודי ישא א' מהן בכסותו", שגזירת המלכות מכרחת תליית עגולים אלו בכסות כל יהודי. ובגלל כפיה זו העגולים נעשו "בטלים לגבי הכסות" (כלשון שוע"ר ס' כ"ד) וכתכשיט לכסות, בלית ברירה, וכמו"ש במ"ב סקפ"ג - "שאימת מלכות עליו", וכמ"ש בערוה"ש ס' פ"ד "דמוכרחים ע"פ המלכות לישא זה בבגד, הרי יראים לצאת בלעדו ושומרים אותו שלא יפול והוי ככבלא דעבדא."

אלא שבנ"ד, חוק המדינה אינה יותר מעצה טובה קמ"ל, ואת"ל שהיא חוק גמור, הרי נראה בחוש דלא כופים ע"ז, ואיך אפשר להשוות נימוס מדיני כזה לגזירות מלכות שהיו בזמן הא"ז, הרמ"א, ואדה"ז, ה' ישמרנו. ובמדינת נ"י, נראה בחוש שאין אימת מלכות על אף אחד מתושבי המדינה בענין מסכות או שמירת מרחק ד' אמות. ותו, אאת"ל ש"חוק" זה דלבישת מסכה הוא בגדר כפיה וגזירה, ואף אם מדובר במקום או מדינה שיש גם עונש קנס ע"ז - הרי היהודי "העבריין" תמיד יכול לצעוק בקול רם "black lives matter", וכל איסור מצד המלכות נעשה כהיתר גמור. ועוד, אף ללא צעקה הנ"ל, כל ה"איסור" דגילוי פנים בלי מסכה כעת הוא אך ורק כשאדם עומד תוך ד"א של חברו, משא"כ גזירת העגולים של אז, שחייבה כל יהודי הנמצא בחוץ, גם כשהוא לבד ולא בתוך ד"א של אחרים, לישא העגול בבגדו תמיד.

(ובאמת קשה לי טובא דעת הגריי"ב בזה, ואיני מבין קשר בין שתי סברותיו, דלכאורה הם ממש סותרים א' לשני:

א' - ש"גזירת המלכות" ב"חוק" המסכה פועלת שהמסכה נהפכה ל"דרך מלבוש כעת", ומפאת "הכרח" ממשלתי זה נעשית המסכה בטלה להאדם כתכשיט.

וב' - "באמת הוא באופן של מלבוש" ולכך אינו צריך להיות "מחובר קצת", וכוונתו בזה בפשטות היא שהאדם נהנה בלבישתה כמו בלבישת שאר מלבושים.

הרי הכרח והנאה הם סברות הפכיות לחלוטין, וכתרתי דסתרי, ואיך תצטרפו הן לאפשר לנו להקל בחישוב המסכה כתכשיט?)

ומובן ג"כ שהכלל ד"דינא דמלכותא דינא", השייך לדיני ממונות בלבד, אינו טעם להתיר לצאת עם משוי ברה"ר, וכל חישובו דגזרת המלכות בהיתר העגולים הוא כנ"ל שכל יהודי המדינה יראו וצייתו (כי היו מוכרחים לציית) לאותה גזירה, ומשום הכי העגול נעשה בטל לכסותו, כתשכיט, משא"כ בנ"ד כנ"ל.

ומ"ש הרב לערנער בכתבתו הנ"ל, שיציאה עם מסכה נהיה "הנורמה", כלומר הדרך המקובל ורגילות דכלל הציבור - לכאורה הוא נגד החוש, כנ"ל, עכ"פ בעיר זו והמדינה כולה, ועאכו"כ בשכונת קראון הייטס, ואין להאריך בדבר נראה לכל.

והכותב הנ"ל הביא ראיה משו"ע סעיף י"ט, ד"מי שהוא אסור וכבלים (פי' כעין טבעות גדולים שסוגרים בהם הרגלים) ברגליו מותר לצאת בם", וכמ"ש בשוע"ר ס' ט"ו "מפני שהם לו כמו מלבוש…" אלא להעיר ממהד"ב לסימן זה ד"ה אבל, דכ' שם אדה"ז שאפשר לשיטת הרמב"ם "אין היתר לנחבשים לצאת בכבלים."

ועכ"פ עצם ההקש בין כבלים למסכה הוא תמוה ביותר, כי מסכה היא דבר שהאדם לובש לטובת הציבור, מליבו הטוב ומרצונו הטוב, ואינו בהכרח כלל, כמו שכתבתי לעיל בההבדל בין גזרת מלכות ונימוס הקורונה, וק"ל. ועוד, גם את"ל שהי' בזה איזשהו הכרח, או במדינות אחרות שבהן החוק הוא בגדר גזירה והכרח, כמו"ש הוא - עדיין אינו דומה כלל לענייננו. הרי כבלים נעשים לאדם כמו מלבוש כי תמיד הם עליו, משא"כ מסכה, שרוב הזמן אינה על האדם, וכמו"ש לעיל בס"ח ולקמן בס' הבא, שא"א לאדם להשהות מסכה על פיו ואפיו למשך זמן ארוך כלל.

[יב]

 איברא, בשתי המקרים שנזכרו לעיל, עגולים בשעת גזירת המלכות וכבלים לחבוש, חוץ מעצם ענין דנחשבים הם למלבוש או לתכשיט, איכא תנאי עיקרי בהיתר הוצאה שאינו קיים כלל בענין מסכה - אין חשש שיפלו או שהאדם יורידם מעליו ויביאם ד' אמות ברה"ר. אי מצד כפיית החוק (במקרה העגולים), אי מצד שבגשמיות א"א להורידם, כמו"ש בשוע"ר סט"ו אודות כבלים - "ואין חוששים שמא יפלו מעל רגליו ויביאם בידו לפי שמן הסתם הם תקועים היטב שלא יברח."

וכמו שכתבתי בס"א, גם במלבוש או תכשיט גמור, כמו ע"ד כפפות, כמ"ש בשו"ע ס' ל"ז - "מותר לצאת בשבת בבתי ידים" (וכ' אדה"ז ס' מ"ד) "לפי שהם מלבוש של הידים", ומ"מ, כמו שממשיך המחבר, "ויש מי שמחמיר להצריך שיתפרם בע"ש בבתי ידים של מלבושיו או שיקשרם בהם בקשר של קיימא יפה, וראוי לחוש לדבריו". אע"פ ד"מלבוש הם ככל המלבושים… א"א למשמש בהגוף בטוב בהבתי ידים וחיישינן שירצה למשמש ויעבירנו מידו ויטלטל ד"א…",   (ערה"ש ס' ק"ה, ומסיק) "בהענטשוך ראוי להחמיר וכן המנהג…"

לפי"ז עכצ"ל דלו יהא שהיינו יכולים להחשיב מסכה כתכשיט, כהיתרם דהרבנים הנ"ל, יש עדיין חשש גדול ומוחשי שאדם הלבוש בה יורידה ויבוא לאתויי ד"א ברה"ר. כ"ש וק"ו מבתי ידים, דרק "לפעמים צריך למשמש בבשרו מפני כינה או פרעוש העוקצים אותו" (שוע"ר שם) - משא"כ בלובש מסכה, בודאי יהי' צריך להוריד את מסכתו מפיו כדי לנשום, ולא רק "פעמים", וכנראה בחוש.

ואדרבא - רופאים מומחים ממליצים להוריד את המסכה פעם בעשרים דקות לפחות, בשביל בריאותו הנכונה דגוף הלובש, להקל עבורו נשימתו התקינה וסיפוקו של חמצן הראוי (כמו שהעידו כמה רופאים מומחים בזה, ואף גם באתר הממשלתי של Occupational Safety and Health Administration שהוא סניף של Dept. of Labor של ארה"ב, אלא כתבו כן לפני כמה שנים, ומשום מה המלצה זו לא מופיעה באתרם לאחרונה. ויתבאר ענין החילוקי דעות בזה בסט"ו. עכ"פ ידע איניש בנפשי', וכפי שהעידו ומעידים כו"כ תושבי מדינתנו, שבלי ספק יש קושי לנשימתם כשלובשים מסכות, ואין להאריך בדבר הפשוט ונראה לכל).

וא"כ בודאי ובודאי קיים חשש שיורדנו ואתי לאתויי!

ומ"ש הגריי"ב "ואין לחוש שמא יורידו מעל פיו – שסו״ס אי״ז דרך הוצאה ול״ג בו..." וכוונתו (וכמו שכ' עד"ז גם הר' לערנער הנ"ל), דאף אם האדם יוריד המסכה מפיו, הוא ישאירה תלויה על סנטרו, וא"כ, סו"ס אינו דרך הוצאה ופטור מה"ת. ומציין למשנ״ב שא, לז בבה״ל ד״ה ויתפרם, שהבה"ל שם ניסה לתרץ קושיית הט"ז, "דכשיהיו הבתי ידים תלויים ע"י קשר (ובקשר של קיימא) ולא יהיו על ידו הרי יש משוי עליו ומה יועיל לו במה שהוא קשור דהא ודאי לא בטיל אגביה דבגד וכו'..." ותירץ כמ"ש בספר נהר שלום ובתו"ש "דאף דע"י קשירה בודאי אינו בטיל לגבי הבתי ידים מ"מ הא לע"ע לבוש בהן דרך מלבוש ורק משום חששא דשמא יצטרך להסירם יביאם בידו וכוין שהם קשורים אף אם יוציא ידו מהם לא יפלו לגמרי דניחוש שמא יטלם בידו רק שיהיו תלויין עליו והוי שלא כדרך הוצאה ופטור ולכן לא גזרינן בזה". כלומר, מכיון שהבתי ידים קשורים לבגדו, אף אם יוציא ידיו מהם, יישארו הבתי ידים תלויים, ואין זו דרך הוצאה ופטור.

במחכ"ת, ההיתר דבתי ידים הקשורים בקשר של קיימא לבגדו שבכל מקרה יישארו תלויים, אינו דומה כלל לענייננו, כי בנ"ד יתכן שהאדם יוריד את המסכה לגמרי מעל פניו ויביאה בידיו ממש, וכמו שראינו במוחש בשבתות שעברו, שכמה מהלובשי מסכה שהורידוה ב770, הורידוה לגמרי, לא רק מעל פיהם להיות תלויה על סנטרם. 

ועוד - בשו"ע ס"ז נזכר עוד ענין בחשש דשמא יעבירנו ד"א: "לא יצא במנעל אחד... דלמא מחייכי עליה ואתי לאתויי", דאם ישחקו הרואים עליו, האדם עלול להוריד את המנעל ויבוא להביאו ברה"ר.

ועד"ז, מובן דקיים חשש זה במי שיוצא במסכה ג"כ, בלי ספק. הרי מכיון שבשכונות החרדיות דעמינו בני ישראל שיחיו, רוב היהודים לא הולכים בכסוי על פניהם, בודאי ובודאי יש חשש שישחקו כשיראו ביהודי הבודד המתחפש במסכה מוזרה כזו בשבת, וכבר ראינו מקרים כאלו לפני כשתי שבתות ב770. ואם לא מחייכי עליה בפועל ובגלוי, די בחיוך בליבם פנימה, כי מוזר הדבר ובולט הוא, ובפרט כשמדובר בחסיד וותיק, ירא שמים ולמדן עם זקן ארוך, המתפלל במתינות ובעבודה, כשקשה לו הנשימה מפאת המסכה הכרורגיה שקשורה לפיו ולזקנו, ואין צריך להאריך בדבר הפשוט והניכר לכל.

אלא שאף אם ידחקו להחשיב למסכה כתכשיט באופנים שונים ומשונים המבוארים לעיל, איני רואה שום היתר מצד החשש הנ"ל דאולי האדם יורידה מעל פניו לגמרי ויבוא לטלטלו (ובפרט שכשהמסכה נשארה על זקנו לבד של החסיד המפלל הנ"ל היא מצחיקה עוד יותר להרואים, וד"ל).

[יג]

האמת היא שלא באתי בזה להביע תמיהתי על דעת המתירים, ומסתבר (או אני מקווה עכ"פ) שיש להם כתפיים הדרושים להיתר כזה, ונודע דכח דהיתרא עדיף. 

אלא טענתי היא - הרי ברוב קהילות בעולם, איכא היקף מחיצות ועירובי העיר, אלא שבשכונת קראון הייטס, קהלה של יראי שמים, לא רצו לסמוך על שום היתר בזה. ואכן עריכת עירוב בשכונה היא נגד רצון הרבי, ונגד רצון כל רבותינו נשיאינו. עם היות דפסק אדה"ז (בסי' שמ"ה ס' י"א) שאין רה"ר שלנו רה"ר מה"ת, כדעת הגאונים, ושכן הוא המנהג להקל בזה ושיש להם על מי שיסמכו, מ"מ מסיים ש"כל ירא שמים יחמיר לעצמו", כדעת גדולי הראשונים, כי ההיתר לא מוזכר בש"ס. א"כ הא דלא עשו עירוב בשכונה חומרא היא, כי מעיקר הדין, וגם לפי המנהג, כשר הוא.

ולכן, בנוגע לההיתר דלצאת לרה"ר בשבת עם מסכה, הגה בעצמך -

במקום להסתמך על היתר כ"כ רעוע ומפוקפק בענין חמור כהוצאה בשבת, הוה להו לרבני השכונה לתקן היקף מחיצות ועירוב, שכשר הוא לשיטת אדה"ז כנ"ל, וא"א להשוות חומרת הענין דמסכה ברה"ר להחומרא בעלמא דלא לעשות עירוב. כי ההיתר דעירוב בעיר הוא הרבה יותר מוסמך ומקובל, והוא מיוסד על פס"ד של אדה"ז שהוא הוא המנהג והכרעת הדין לדעתו הקדוש, מהיתר החדש והחלש של מסכה, דאינה לא מלבוש ולא תכשיט, ויש לחשוש שיבוא לאתויי ד"א מטעמים הנ"ל, שברורים הם ומפורשים בדברי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים. וא"כ, פלא גדול בעיני שבתקופה זו דקורונה לא עשו עירוב, ובמקום זה התירו הוצאה לרה"ר בשבת במסכה, שהוא קולא עצומה.

ומכיון שמדובר ברבנים מוסמכים, חכמים ונבונים, ומה עוד רבנים חסידים ומחמירים, לא מסתבר לומר שלא חשבו ע"ז. אלא עכצ"ל שסיבת אי-עשייתם הקף מחיצות ועירוב בשכונה היא מפאת פקודת הרופאים המכונה חברת גדליה, ה"ה הכארבעה עשרה רופאים יהודים הגרים בשכונה השולטים בכל עניני הקהילה כעת (כסגירת ישיבות, בתי כנסיות, וכו'), שכנראה לא רוצים בתיקון עירוב בעיר, כי עירוב יגרום לקיבוץ ומקהלות העם, ובפרט נשים וטף, בכל רחובות העיר בשבת, והממשלה כבר קבעה לעובדה שקיבוץ גדול גורם לעוד הופעות או ה"י התפרצות שני' של הווריוס. 

ואין כוונתי בזה לעוררם לעשות עירוב בעיר ח"ו, אלא להיפך - להגביה ולהעלות את מצב היראת שמים דהקהלה כולה להתחזק בשמירת שבת כהלכתו, כפתיחת כתיבתי, ולהתרחק מכל מיני קולות שר"ל רק מורידות את רמת השכונה החרדית ואת אווירה החסידותית וגם מפריעות לקדושתה של שבת קודש בחוצותינו.

[יד]

י"ל שבאמת גם הגריי"ב, שהוא חבר דבד"ץ דשכונתנו, וגם הרב שכתב כתבה הנ"ל בanash.org, ששתי מוסדות אלה עניינן הוא, כנ"ל, להגביה ולהעלות את מצב היראת שמים דקהלתנו - בודאי לא התכוונו שאכן יסמכו אנ"ש ותמימים, חסידים ויראי שמים, על היתרם זה, ח"ו. וכידוע, שחסיד אין עניינו לחפש קולות ח"ו, ובפרט קולה כזו הנעשית ע"י יהודי חרדי וחסידי בפרהסיה, לפני כל עם ועדה, העלולה למשוך גם אחרים להקל כמוהו, ולהחליש בשמירת שבת דכל הקהילה כולה ר"ל, כשממנו יראו וכן יעשו רבים ח"ו. ואף גם בהיתר אמיתי שמורים ליהודי להקל בו, ע"ד יהודי שהתירו לו לאכול בתענית ציבור - לא צריכים לפתוח את המסעדות עבורו, כי טוב לו לאכול בצנעה, ולא לפני הציבור המתענים. 

עאכו"כ בהיתר כזה שעדיף ליהודי להתרחק ממנו ולא לסמוך עליו - וע"ד הפסק דין הידוע דהגר"מ פיינשטיין להתיר מה שנקרא "חלב סתם". כל ענין היתר הוא בדיעבד ובמקום חולי, צורך גדול, או הפסד מרובה, ובודאי אין לבן או בת ישראל החרד לדבר ה', ובפרט חסיד חב"ד, לסמוך על היתר לכתחילה, כשאפשר לו בענין אחר.

(ואין לדמות עינן זה למ"ש בסוכה ל"ב ע"ב - "רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד, הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא", דכמו"כ על תלמידי הגריי"ב "להדר" בקיום הוראתו להתיר לצאת לרה"ר במסכה בשבת - טעות גמור הוא סברא זו. הרי בגמ' מדובר בסוג הדסים מסויים שרב כהנא הכשירו למצוה, שתלמידו העדיף לברך על סוג זה דוקא, "אע"ג דתלתא בחד קינא כל שכן דכשר…" כפרש"י שם. כאן מדובר בהיתר בענין שמירת שבת החמור דאפשר בלאו הכי, כמו שנתבאר לעיל בס"ה, בשגם הגריי"ב בעצמו כ' שעדיף בענין אחר כנ"ל). 

ובכל אופן, ע"פ כל הנ"ל, לעניית דעתי ברור שאין לצאת במסכות כאלה בשבת אלא לחצר מעורבת, ופשוט הוא.

ובאמת, לפי מ"ש בשוע"ר סי' ש"ג סי כ"ג (והוא ע"פ מ"ש המ"מ בפי"ט ה"ח בשם הרמב"ן), יש להחמיר ולא ללבוש מסכה אפילו בבית. דכ' שם דיש סוברים "שאפילו בתכשיטים שאסרו לצאת בהם לרשות הרבים משום גזרה שמא יביאם בידו אסור לצאת בהם אפילו בבית דהיינו שאסור להתקשט בהם כלל בשבת… גזירה שמא יצאו בהם לרשות הרבים ואין זו גזירה לגזירה שהדבר קרוב לודאי שכשירצה לצאת לרשות הרבים ישכח להסיר התכשיטין מעליה שהרי בחול אין דרך כלל לשלוף התכשיטין כשיוצא מביתו לרשות הרבים… ולכן אסור להשים איזה חפץ בתוך חיקו או בשאר מקומות שבבגדיו בשבת אפילו בתוך ביתו וכן לתלות מפתח או חפץ אחר בחגורתו או בשאר מקומות שבבגדיו בענין שאסור לצאת כן לרשות הרבים ואין היתר לטלטל שום חפץ בבית אלא בידו שבידו בודאי אין לחוש שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים שהרי רואה החפץ בידו משא"כ כשאינו בידו יש לחוש שמא ישכח שהחפץ אצלו כשיוצא לרשות הרבים ואפילו אם היה אצלו מבעוד יום צריך להסירו כשתחשך אם לא נזכר להסירו סמוך לחשיכה… ואפילו בעיר המעורבת שאין בה מקום האסור עכשיו בטלטול אסור ואפילו שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים כלל אין להקל בדבר".

ואע"פ דיש חולקין וכמ"ש שם, סיים ד"יש להחמיר כסברא זו אם לא בעת הצורך…" וחוזר ע"ז בסוף הסעיף, דע"ה שיש שיטות הרבה בכל זה, כ' שמ"מ "כל זה לענין להזהיר למחות בנשים או באנשים, אבל כל אדם יש לו להחמיר על עצמו כסברא השניה שתנבאר למעלה ובעת הצורך יסמוך על סברא הראשונה שנתבאר למעלה". 

הרי ברור דאין ללבוש מסכה בשבת קודש אף בתוך הבית או בבית הכנסת, וצ"ע אם אפשר להגדיר נימוסי המדינה או הפחדים של אורח בביתו של אדם או האחד או ב' מהמתפללים האחרים בביהכ"נ שמרגישים יותר בנעימות ויותר בטוחים לראות שפני כל המתפללים מסביבו מכוסים כ"עת הצורך" לאפשר לאדם להקל וללבוש מסכה כהשיטה המקילה שם. 

[טו]

בנוגע למ"ש לעיל בסי"ב בשם רופאים מומחים בענין חשש סכנה דלבישת מסכה למשך זמן - אכן יש חילוקי דעות בזה, אם חסרון בחמצן הנגרם ע"י לבישת מסכה הוא בגדר סכנה ללובש או לא.

בראש המנגדים לעמדה זו עומד ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization) המכונה WHO (ואולי כינוים הוא מלשון "מי ברא אלה") - ומנהלי המוסד פוליטי זה טוענים שהם הם הרופאים הכי מוסמכים בעולם, אלא דיש מפקפקים בהצהרתם זו. באתרם מכחישים הם לאזהרה זו הנ"ל דמחסור בחמצן מפאת לבישת מסכה, אף שהזהירו כן כו"כ רופאים מומחים במדינתנו ובמדינות אחרות, בטענה שמסכה לא אמורה לעכב לנשימה של אדם בריא, אם הוא לבוש בה "כראוי". הרי הם בעצמם כותבים שם שלאנשים שיש להם בעיות בנשימה, כמו אסטמה ואלרגיות, מסוכן הוא להם ללבוש מסכות. וגם כותבים שם שכשאדם עוסק במלאכה, יגיעת גופו, או התעמלות - exercise - דאז צריך לחמצן יתירא, אין ללבוש מסכה. ועכ"פ מודים הם דכשאדם אינו לבוש במסכה כראוי, עלולה היא להפריע לנשימה, והרי רוב לובשי המסכות אינם לבושים בהן כראוי, כנראה בחוש. גם מודים הם שיש יותר חמצן והנשימה יותר קלה כשאין מסכה מכסה פני האדם, כדמוכח מדבריהם עצמם לגבי מתעמלים וסובלי אסטמה וכיוצ"ב.

אלא שכנ"ל, רופאים מומחים בתחום נשימה ווירולוגיה מחשיבים הפחתה בחמצן זו המתהווה ע"י סתירת אף ופי האדם לדבר ממשי, ומזהירים הם דייתכן שכיסוי זה יזיק לבריאותו של אדם המתכסה בו למשך זמן ארוך, דבסיבת מחסור בחמצן, האדם נהי' יותר נוח להפגע ולחלות ח"ו. ועוד, גם אנשים העובדים בחדרי ניתוח אין להם להישאר מכוסי פנים במסכות לזמנים ארוכים מדיי, ובפרט אחיות מעוברות, שייתכן שסכנה היא לוולדותיהן, וכמו שהעידו לפני כמה שנים במחקרים רפואיים, ופרטים אלו מפורסמים לכל רופאים ואנשי רפואה. 

בענין ציות לדברי רופאים כשסותרים זל"ז, הרי מובן ממ"ש בשוע"ר סי' תרי"ח ס"ה דאף אם רוב רופאים יאמרו שאין סכנה בלבישת מסכה למשך זמן ארוך עבור הלובש, מ"מ כשיש אפילו רק שנים רופאים שמחמירים בחשש סכנה להלובש עצמו, אף אם הם המיעוט, ואף אם הרוב הם גם יותר מומחים ויותר מופלגים בחכמה נגד אלו השנים - אין הולכין אחר רוב חכמה ולא אחר רוב מנין דעות, אלא כיון שהשנים הם גם בקיאים בחכמה הרי הן חשובין כמו חכמים מופלגים כמו שמצינו לענין עדות ששנים חשובים כמאה מגזירת הכתוב. 

וכל שכן כשמדובר בהרבה יותר משנים מחמירים, ושהם הם היותר מומחים בענין נשימה ומסכות כנ"ל, כי מומחיותם היא במקצוע זה דוקא, לא כמו הרופאים דחברת גדלי', שהתמחותם היא ברפואה הכללית, ואין להם מומחיות במקצוע דנשימה ובטיחות וזהיריות בשימוש במסכות למיניהן.

ומה שרופאי חברת גדלי' וארגון הבריאות העולמי חושבים לטובת האנושות או טובת הכלל אינו יכול לכוף את היחיד לסכן עצמו, כפשוט. אלא כל א' הוא בן חורין לדאוג לבריאותו הוא, כי חייך קודמין. וכל מי שטוען אחרת, עליו להביא ראיה. כי כל סברא זו דכפיית היחיד בעניני בריאות היא נגד דעת תורתנו הקדושה. ואכ"מ להאריך בזה - ועוד חזון למועד, אי"ה.

ועכ"פ כל הנ"ל כתבתי רק לפלפולא בעלמא, כי קושי הנשימה כתוצאה מלבישת מסכה דבר הנראה בחוש הוא. ואצ"ל כשיש חילוקי דעות בין הרופאים, אלא אף אם מאה רופאים סוברים אחרת, סומכים על האדם עצמו, כי "מן הסתם, הוא מרגיש בעצמו שהוא צריך לכך - שהלב יודע מרת נפשו" (שוע"ר שם סעיף א').

 

[טז]

לסיום הענין, ונעוץ תחלתן בסופן, אחזור על מ"ש במשנה בדף ס"ו ע"א, שהעתקתיה בתחילת הקונרס, והרי אין מדרש בלא חידוש, נימא בה מילתא, בדרך אפשר כמובן:

למדנו במשנה - "לוקטמין טהורין ואין יוצאין בהן". הרי אם נפרש את המשנה כפירושו של רבה בר רב הונא, דלוקטמין הוא פרמי, מסכה הנעשית "להבעית תינוקות", כדפרש"י כנ"ל, (ואכן כן פסק הטור ושו"ע, לנקוט ככל הפירושים המובאים בגמ' שם כנ"ל) - א"כ המשנה קובעת שפרמי, למרות שאין תורת כלי עליו ושבגלל זה אסור לצאת בו בשבת, אילו בחול מותר לצאת בו.

האם אפשר ללמוד מזה דמותר להפחיד ילדים בחול (או אף בשבת, כי כל איסור דפרמי בשבת אינו אלא מצד הוצאה)?

אכן בקשו"ע סי' ל"ג ס' י"ד כ' "ואין לעשות מורא לתינוק בדבר טמא כגון לומר חתול או כלב יקחהו וכן בכל כיוצא באלו…", ואילו לעשות מורא לתינוק בדבר טהור, לכאורה, מותר.

אלא שהקשו"ע לקח דין זה משו"ע רבינו, הלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית סעיף י"ב, ושם לשונו הזהב של אדה"ז הוא - "ואין לאב ואם לעשות מורא לתינוק בדבר טמא כגון לומר חתול או כלב יקחוהו כי יש מזיקים שלהם שמות כשמות הטמאים ההם ויוכלו להזיק לתינוק בגופו או בנשמתו…" מקור הדין הוא משל"ה שער האותיות דרך ארץ (סז, ב) ד"ה ויזהרו, אלא שאין הספר תח"י לעיין בלשונו הק'.

וי"ל לפי"ז דאין ללמוד מהלכה זו שום היתר להפחיד תינוקות בדבר שאינו טמא, כמסכה טהורה, כי איסור דלעשות מורא לתינוק בדבר טמא אמור על האב ואם, לא על אנשים אחרים. כלומר, לאב או לאם מותר הוא לעשות מורא לתינוק, רק בתנאי שהמורא אינו מפאת דבר טמא, כי לאב ואם מוטל חינוך הילד, לגדלו ולהדריכו בדרך טובה, ולשמרו מכל דבר האמור להזיקו ח"ו. ואם יצטרכו לעשות מורא לתינוק כדי להרחיקו מדבר מסוכן או מזיק, מותר להם לעשות כן - כי מורא זה הוא לטובת הילד ולשמירתו, והם הוריו האחראים על חינוכו ושמירתו. אבל לאנשים אחרים להבעית לילד, או אף לאב ולאם, לגרום פחד לילד בענין שפחד זה לא מועיל לו בהדרכתו או להרחיקו מהזק, בודאי שאסור הוא, כי פחד יכול להזיק לתינוק, כידוע ואין צורך להאריך בדבר הכי פשוט שכל רופאי נפש דזמנינו מודים בו.

ואולי י"ל בפשטות, שהמשנה מדברת רק בענין טומאה וטהרה, אם נחשב הטולמוסא לכלי, ולענין הלכות שבת, דאין שום היתר לצאת בו בתור תכשיט - לא לענין איסור או היתר לגרום פחד לילדים.  

ובנוגע לענינינו, ללבוש מסכה לפרצוף בזמנינו זה, להראות שישנו עדיין פחד ממשי מווירוס מסוכן, בה בשעה שהמסכה לא מהווה שמירה מהווירוס עבור אדם הלובש אותה, לדעת רופאים מומחים וחכמים הכי מופלאים והכי בקיאים בחכמת אפידמיולוגיה (תורת המחלות המגפתיות) כנ"ל. אלא שכוונת חוק או זהירות במסכות בפרהסיה כרגע היא לכאורה להגביר הפחד הכללי לתושבי המדינה כשיסתכלו על ההמון מכוסי פנים במסכה ויזכר כאו"א שיש לו לפחד עדיין, שלא ינוח מלירא מהווירוס הנורא וימשיך להיזהר ממנו בכל מיני זהירות דאגה ומורא, נמצא שכל תכלית הלבישה היא "לעשות מורא לתינוקות", או לפעוטות בדעת עכ"פ, הצריכים להפחדות לעוררם על זהירות נקיון כו'. וכמו"ש הרב אריאל בתשובתו הנ"ל (בהשתדלותו למצוא סיבה שמסכה מועילה גם להלובש עצמו, להצדיק חישובה כתכשיט להלובש) - שלבישת מסכה מזכירה לכל אדם העומד סביבו שעליו להזהר ממנו, ולא להתקרב וח"ו להעביר וכו' - דהיינו, להפחיד.

הרי ידוע מ"ש הרבי כו"כ פעמים - "אין ענין להפחיד את בנ"י שליט"א" (ראה אג"ק כרך כ"ה ע' נ"ט, והוא מכתב מט"ו טבת ה' תשכ"ח, וגם ע' ס' שם, מטבת ה'תשכ"ח). וכמו שכ' הרבי להר' מאיר אמסל בנוגע לקובץ תורני "המאור", בגיליון דניסן ואייר תשמ"א, כשפירסם שם "מכתב נורא אל כלליות ישראל" מכ"ק אד"ש, והגיה הרבי תיבת "נורא", בכתבו - "למה להוסיף בהפחדות". ובמקום "מכתב נורא אל כלליות ישראל" הורה לכתוב - "מכתב דחוף אל כלליות ישראל". (המכתב מודפס בלקו"ש כרך כ"ב ע' 321). 

וי"ל ג"כ בנ"ד - דאין להפחיד בני ישראל, ועל כן י"ל שאין לצאת לרה"ר במסכות קורונה, הפרמי של זמננו, אף בחול.

ואסיים בטוב:

יהפכו ימים אלו לימי ששון ושמחה ולמועדים טובים, ויהי רצון שכבר בתחלת מנחם אב דתש"פ, תהא שנת פדות, תהא שנת פלא, ותהא שנת פנים אל פנים, כשנוהגים לסיים מסכת בכל מקום ומקום, ע"פ הוראת הרבי, להוסיף בשמחה באופנים מותרים - 

יש לנהוג גם לסיים המסכות, ובפרט בשבת קודש, ולהוסיף בשמחה ובטחון גמור בהקב"ה, ובקיום היעוד "ישר יחזו פנימו", בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

*

להקל על הקורא, ולסיכום הדבר, אפרט כאן מפתח עניינים לנקודות כלליות שנבתארו בקונטרס זה.

בסעיפים דלהלן התבאר כל ענין וענין על מקומו:

[ב] - מסכה אינה מלבוש או תכשיט. 

[ג] - אף אם עשויה לצורך גדול כאצולי מטינוף.

וברור שאין סברא להתירה מצד פיקוח נפשה, כי אפשר להישאר בבית.

[ד] - א"א להחשיבה כתכשיט מטעם שמצילה היא מצער או נזק הגוף, כי אין זה ענינה, ושמירת גוף הזולת לא מעלה ולא מוריד בהלכות אלו.

[ה] - אף אם האדם מכוון בלבישת מסכה גם להצלה מצער הגוף, אין להחשיבה לתכשיט עבור כוונה זו הנוספת. וראה גם ס"י.

[ו] - אין ענין בצניעות לכסות פרצופו של אדם.

ואולי יש ללמוד היתר לרופאים ואנשי רפואה משריון וכלי מלחמה התלויין לאדם על גופו.

[ז] - א"א להתירה כמטבע או רטייה על המכה.

[ח] - אין ללמוד היתר מדין קמיע מומחה.

[ט] - אין ללמוד היתר מדין אבן תקומה.

[י] - א"א להתיר לבישת מסכה אף כקמיע שאינו מומחה, ואמונת האדם בצורך המסכה לא חשיב מומחיות. 

[יא] - "גזירת" המלכות שילכו במסכות אינה טעם מספיק להתירן בשבת ברה"ר. וגם אין לדמות "חוק" המסכות לחבוש היוצא בכבלים שלו. ואין לומר שמפאת נימוס מדיני נהי' זה ל"נורמה", כלומר לרגילות ודרך הציבור, כשהמציאות מוכחת שאינו כן.

[יב] - בענין החשש דשמא יוריד את המסכה מעל פניו ויבוא לטלטלה ברה"ר.

[יג] - קושיא עצומה על המתירים, בה בשעה שלא עשו עירוב לעיר, להסיר כל ספקות ופקפוקים, ולא יצטרכו לחלל את השבת ח"ו.

[יד] - י"ל שגם המתירים לא התכוונו שאכן חרדים, אנ"ש והתמימים, יסמכו על היתרם.

וי"ל דאין לצאת בשבת גם לחצר מעורבת, ואף לישב בבית, עם מסכה!

[טו] בענין חילוקי דעות בענין בטיחות המסכות למשך זמן אורך.

[טז] סיום. "אין להפחיד בני ישראל כלל" אף בחול.